ב־19 באוגוסט נכנסו מאי פאנג־צ'י ובתה, שי יא־שין, ללשכת רישום האוכלוסין בדרום טאינאן. הן יצאו ממנה כשבשורת הלאום במרשם שלהן מופיעה לראשונה המילה סיראיה.
לכאורה זהו אירוע ביורוקרטי קטן. שתי נשים, כמה מסמכים ישנים, פקיד ממשלתי ושינוי של סעיף במרשם האוכלוסין. למעשה, זהו סיומו הזמני של מאבק שנמשך יותר מעשרים שנה, ותיקון חלקי של תהליך היסטורי שנמשך כארבע מאות שנה.
האם והבת היו לשתי האזרחיות הראשונות בטאיוואן שנרשמו באופן רשמי כבנות העם הסיראיה, לאחר שב־30 ביולי הכירה הממשלה בסיראיה כקבוצה הילידית ה־17 של טאיוואן. זו גם הקבוצה הראשונה מבין ילידי המישורים, ה־Pingpu,שזכתה להכרה ארצית במסגרת החוק החדש. הרישום נפתח ב־13 באוגוסט, ושישה ימים אחר כך הושלמו שני התיקים הראשונים.
עד להכרה בסיראיה הכירה טאיוואן ב־16 עמים ילידיים. המילה “שבטים” עלולה להטעות: אין מדובר ביחידות קטנות ודומות, אלא בעמים שונים מאוד זה מזה. האמי, הקבוצה הגדולה ביותר, מונים יותר ממאתיים אלף בני אדם. האטאיאל התפרשו בהרי הצפון והמרכז, הפאיוואן והרוקאי בהרי הדרום, והטאו פיתחו באי הסחלבים תרבות ימית מובחנת. לצדם קיימים עמים קטנים, כמו התאו, החלאלואה והקאנאקאנאבו, שחלקם מונים מאות אחדות בלבד.
העמים שחיו ברכס ההרים המרכזי ובחוף המזרחי פגשו בדרך כלל את המדינה, את ההתיישבות הסינית ואת כלכלת השוק בשלב מאוחר יותר. רבים מהם שמרו זמן רב יותר על שפותיהם, על גבולות קהילותיהם ועל מוסדותיהם החברתיים.
ילידי המישורים המערביים, ובהם הסיראיה, פגשו ראשונים כמעט כל כוח שנכנס לטאיוואן. ההולנדים בנו את בסיסם בלב אזורם. אחריהם הגיעו חיילי ממלכת ג’נג, מתיישבים מדרום סין, המינהל של שושלת צ’ינג, המדינה הקולוניאלית היפנית ולבסוף הרפובליקה הסינית.
זהו מפתח להבנת הסיפור. הסיראיה לא “נעלמו” מפני שהתרבות שלהם הייתה חלשה יותר. הם עברו סיניזציה עמוקה יותר מפני שחיו במקום שאליו הגיעו ראשונים המתיישבים, הצבא, המסחר, המיסיון והמדינה.
הילידים הם כיום חלק קטן מאוכלוסיית טאיוואן, אך מעמדם הפוליטי גדול ממשקלם הדמוגרפי. מתוך 113 חברי הפרלמנט הטאיוואני, שישה נבחרים במחוזות בחירה ילידיים כלל־ארציים: שלושה בידי מי שמוגדרים “ילידי המישורים” ושלושה בידי “ילידי ההרים”.
כאן חשוב להבחין בין שתי קטגוריות ששמותיהן דומים. “ילידי המישורים” המיוצגים בפרלמנט הם הקטגוריה המשפטית הוותיקה, הכוללת בני קבוצות מוכרות שנרשמו בעבר באזורים שאינם הרריים. “ילידי המישורים הקדומים”, ה־Pingpu, ובהם הסיראיה, הוגדרו בחוק החדש כקטגוריה אחרת. ההכרה בסיראיה אינה מעניקה להם אוטומטית מושבים בפרלמנט (כמו עמים ילידים אחרים), ושאלת הייצוג הפוליטי שלהם עדיין מחייבת חקיקה נוספת.
גם הזיקה המפלגתית אינה פשוטה. אזורים ילידיים נחשבו במשך שנים למעוזי הקוומינטנג, אך לצדם צמחו תנועות עצמאיות ופעילי זכויות קרקע. אין “קול ילידי” אחד: הקבוצות חלוקות בנושאי קרקע, אנרגיה, זהות ויחסים עם סין.
עם שהיה כאן לפני המושג “טאיוואני”
הסיראיה חיו במישורים של דרום־מערב האי, בעיקר באזור טאינאן של ימינו, עוד לפני בואם של ההולנדים, הסינים והיפנים. הם השתייכו לעולם האוסטרונזי, אך לא היו עם מאוחד תחת שלטון מרכזי.
במקורות ההולנדיים מן המאה ה־17 מופיעים שמותיהן של קהילות כמו סינקאן, מאטאו, סולאנג ובאקלואן. לכל אחת היו טריטוריה, הנהגה ומערכות יחסים משלה. לעיתים הן סחרו זו עם זו ולעיתים נלחמו.
גם השם “סיראיה” לא היה בהכרח זהות קולקטיבית שבה השתמשו כל הקהילות. זהו במידה רבה שם אתנוגרפי שהתגבש במפגש בין אוכלוסיות מקומיות, מיסיונרים, פקידים וחוקרים. עמים רבים התגבשו מחדש סביב שמות וזיכרונות שהשתנו במהלך ההיסטוריה.
ההולנדים הגיעו לדרום־מערב טאיוואן בשנת 1624 והקימו את בסיסם באזור אנפינג של ימינו. הכפרים הסיראיים כרתו בריתות, התנגדו ולעיתים ניסו להשתמש בכוח החדש נגד יריביהם. בשנת 1636 הכניעה חברת הודו המזרחית ההולנדית את הכפרים שהתנגדו לה ושילבה אותם במערכת של מיסוי, מסחר ומיסיון נוצרי.
השלטון ההולנדי הסתיים ב־1662, כאשר ג’נג צ’נג־גונג, המוכר במערב כקוקסינגה, גירש את ההולנדים מן האי. אבל בתקופה הקצרה הזאת נוצר אחד הארכיונים יוצאי הדופן בתולדות העמים הילידיים של טאיוואן.
מיסיונרים הולנדים לימדו צעירים מן הכפר סינקאן לכתוב את שפתם באותיות לטיניות. הכתב החדש שימש לתרגום טקסטים נוצריים, אך גם לכתיבת חוזים, שטרי מכר ומסמכים משפטיים. המסמכים, המכונים כיום מסמכי סינקאן, המשיכו לשמש את תושבי האזור גם לאחר שההולנדים עזבו. חלקם נכתבו בתקופה הצ’ינגית, עשרות שנים לאחר שהשלטון ההולנדי כבר נעלם.
דווקא הניסיון המיסיונרי להכניס את הסיראיה לעולם הנוצרי האירופי העניק לצאצאיהם מאגר נדיר של מילים, שמות ומבנים דקדוקיים. אמצעי קולוניאלי משמש כיום לשחזור השפה הסיראיית; מסמך שנוצר בתוך מערכת של שליטה נעשה לאחר מאות שנים ראיה לקיומו של העם שעליו שלטה.
אחרי נפילת השלטון ההולנדי גדלה ההגירה מדרום סין. אדמות עברו לידי מתיישבים סינים, לעיתים בחכירה או במכירה ולעיתים בתוך מערכת שהעדיפה את מי שהכיר את השפה ואת מנגנוני השלטון. קהילות ילידיות נדחקו ממישור טאינאן אל הגבעות, ואחרות נדדו דרומה או מזרחה.
שלטון שושלת צ’ינג מיין את הילידים לקטגוריות כמו שֶנְגְפָאן, מילולית “ילידים פראיים”, ו־שוּפָאן, “ילידים מבושלים” או “מתורבתים”. המונחים נשמעים היום גסים, אך הייתה להם משמעות מנהלית מעשית: הם קבעו מי נמצא בתוך המערכת הסינית, מי משלם מס, מי כפוף לפקידים ומי נשאר מעבר לגבול השליטה הממשית של המדינה.
במשך הדורות אימצו רבים מן הסיראיה שמות משפחה סיניים. הם עברו לדבר טאיוואנית או האקה, נישאו לבני אוכלוסיות אחרות והשתתפו בדת העממית שהתפתחה באי. השפה הסיראיית חדלה בהדרגה להיות שפת יום־יום.
כמובן שסיניזציה אינה רגע שבו עם אחד מתאדה ועם אחר תופס את מקומו. זהו תהליך ארוך שבו שפה מוחלפת, מוסדות חברתיים משתנים והמוצא המשפחתי נעשה נושא שלא תמיד כדאי לדבר עליו. וגם בתוך התהליך נשארים כפרים, קשרי שארות, זיכרונות, מנהגים וטקסים.
בקהילות מסוימות נשמר פולחן של אליד, ישויות רוחניות המזוהות לעיתים עם כדי חרס מקודשים. בכפרים באזור טאינאן נערכים עד היום "טקסי לילה סיראיים". אני משתמש במרכאות כי הם אינם שריד טהור וקפוא של דת ומסורת מן המאה ה־17. הם השתנו, ספגו השפעות סיניות, טאואיסטיות ונוצריות וקיבלו פרשנויות חדשות.
כמו הטכסים, ההכרה בזהות הסיראיית אינה מחייבת להעמיד פנים שמאות שנות מפגש עם התרבות הסינית לא התרחשו. היא מחייבת להפסיק לטעון שאימוץ שפה סינית, שם משפחה סיני או פולחן משותף עם השכנים מבטל אוטומטית מוצא ילידי.
הזהות הטאיוואנית החדשה
ההכרה בסיראיה מתרחשת בתוך תהליך רחב יותר שאפשר לכנות הזהות הטאיוואנית החדשה.
במשך רוב שנות שלטון הקוומינטנג הוצגה טאיוואן כחלק מסין שנמצא באופן זמני מחוץ לשליטת המולדת. בתי הספר לימדו בעיקר את ההיסטוריה והגאוגרפיה של סין. על הקיר הייתה תלויה מפה של סין (כולל מונגוליה, אגב). מנדרינית הייתה השפה הלאומית, ואילו טאיוואנית, האקה ושפות ילידיות נדחקו מן המרחב הציבורי. המשטר שהגיע מסין אחרי מלחמת העולם לא ניסה לבנות אומה טאיוואנית נפרדת. הוא ניסה להפוך את תושבי האי לאזרחים סינים של הרפובליקה הסינית.
הדמוקרטיזציה שינתה בהדרגה את כיוון המבט. במקום להתחיל בסין ולראות בטאיוואן שוליים גאוגרפיים שלה, החלה החברה להתבונן באי עצמו כנקודת המוצא. ההיסטוריה המקומית נכנסה לספרי הלימוד. טאיוואנית, האקה ושפות ילידיות קיבלו הכרה. התקופה היפנית החלה להיבחן כחלק מורכב מן ההיסטוריה הטאיוואנית, ולא רק כפרק של כיבוש זר. גם הטרור הלבן והשלטון הצבאי של הקוומינטנג נכנסו אל הסיפור הלאומי.
המונח “טאיוואני חדש” הופיע כבר בתקופת הנשיא לי דנג־חווי, שהיה הנשיא הראשון שנבחר דמוקרטית (1996). משמעותו הייתה שזהות טאיוואנית אינה חייבת להתבסס על דם, מוצא אתני או מועד הגעת המשפחה לאי. היא יכולה להיות זהות אזרחית המבוססת על חיים משותפים בטאיוואן, על נאמנות לדמוקרטיה ועל קבלת גורל פוליטי משותף.
הזהות הטאיוואנית החדשה אינה רק אזרחות דמוקרטית, אלא גם ניסיון לספר מחדש את עברו של האי כמרחב רב־שכבתי: עמים אוסטרונזיים, מהגרים מדרום פוג’יין ובני האקה, שלטון הולנדי וספרדי, צ’ינג ויפן, מהגרים שהגיעו מסין אחרי 1945 ומהגרים חדשים, שמגיעים היום וכבר מונים 3% מאוכלוסיית האי, מדרום־מזרח אסיה.
הסיפור החדש אינו אומר שאין בטאיוואן תרבות סינית. רוב תושבי האי מדברים שפות סיניות, מקיימים מסורות שמקורן בסין ומשתייכים מבחינה משפחתית להגירות מדרום סין. הטענה היא אחרת: התרבות הסינית היא אחד המרכיבים שיצרו את טאיוואן, אך אינה הסבר מלא לזהותה ואינה מעניקה לרפובליקה העממית של סין בעלות פוליטית על האי.
וכאן מקבלים העמים הילידיים תפקיד, החורג בהרבה ממספרם (2.6% מאוכלוסיית האי). קיומם מזכיר שההיסטוריה של טאיוואן לא התחילה בהגירה הסינית. שפותיהם שייכות למשפחה האוסטרונזית, המקשרת את האי אל הפיליפינים, אינדונזיה, האוקיינוס השקט, מדגסקר וניו זילנד. טאיוואן אינה רק
"הקצה המזרחי של העולם הסיני", אלא גם אחת מנקודות המוצא של העולם האוסטרונזי (חפשו בספרות את Out of Taiwan model על ההגירה של האוסטרונזים מטאיוואן).
בשנת 2016 התנצלה הנשיאה צאי אינג־וון בשם המדינה בפני העמים הילידיים. היא הזכירה במפורש את ההולנדים, את ממלכת ג’נג, את שושלת צ’ינג, את יפן ואת ממשלת הרפובליקה הסינית. היא הודתה שהמדינה שלאחר 1945 אסרה שפות ילידיות, ניהלה מדיניות הטמעה והמשיכה את דחיקת הקהילות מאדמותיהן. היא גם הקדישה חלק נפרד מן ההתנצלות לילידי המישורים, שנפגעו ראשונים מן ההתיישבות ומן הסיניזציה.
זו הייתה כמובן הצהרה של צדק היסטורי, אך באותה מידה גם רגע מכונן בבניית הזהות הטאיוואנית החדשה: מדינה שאינה מציגה את עצמה כ"המשך מובן מאליו" של ההיסטוריה הסינית, אלא בוחנת גם את עצמה מנקודת מבטם של מי שנדחקו לשוליים.
בין החייאת הזהויות הטאיוואנית, לסיניפיקציה הסינית
הרפובליקה העממית של סין מכירה רשמית ב־56 “לאומים”: רוב האן ועוד 55 קבוצות מיעוט. את כל העמים הילידיים של טאיוואן היא מכניסה לקטגוריה אחת המכונה גאושאן, “אנשי ההרים”. הסיווג מוחק בפועל את ההבדלים בין אמי, פאיוואן, בונון, סיראיה וקבוצות אחרות, ומציב את כולן בתוך המשפחה הלאומית הסינית.
המדיניות הסינית אינה מבטלת כל ביטוי פולקלורי. היא כמובן מעודדת תלבושות, פסטיבלים ובעיקר תיירות אתנית, במקביל דורשת הזדהות עם האומה הסינית המאוחדת. מנדרינית מקבלת קדימות, הדתות נדרשות לעבור “סיניפיקציה”, וזהויות אתניות אינן רשאיות לשמש בסיס לאוטונומיה ממשית או לזיכרון הסותר את הנרטיב של המדינה.
טאיוואן נעה בכיוון אחר. במקום לרכז עמים שונים בקטגוריה רחבה אחת, היא מכירה בהדרגה בקבוצות נוספות ובשמות שהן בוחרות לעצמן. במקום לטעון שהבדלים מקומיים צריכים להתמזג בזהות לאומית אחידה, היא מנסה לבנות זהות מתוך ריבוי של זיכרונות, שפות ומסלולים היסטוריים.
אפשר לנסח זאת כך: סין מבקשת להפוך עמים שונים לחלק מסיפור סיני אחד. טאיוואן מבקשת להפוך את ריבוי העמים לחלק מן הסיפור הטאיוואני.
אבל גם הניגוד הזה אינו מוחלט. טאיוואן היא חברת מתיישבים שרוב גדול מאוכלוסייתה הוא ממוצא סיני. הקרקעות שעליהן נבנו עריה, שדותיה ותעשיותיה היו בעבר מרחבים ילידיים. הכרה בטקסים, במוזיקה ובשמות קלה יותר מהחזרת קרקעות או הענקת אוטונומיה. לעיתים נעשה שימוש בתרבות הילידית כדי להוכיח שטאיוואן “אינה סין”, בעוד שהילידים עצמם ממשיכים להתמודד עם פערים כלכליים, מאבקי קרקע, פגיעה סביבתית וייצוג חלקי.
לכן ההכרה בסיראיה יכולה להיקרא בשתי דרכים בעת ובעונה אחת. היא תיקון ממשי של עוול: מדינה שסירבה לראות עם מכירה בו ומעניקה בסיס לשיקום שפה, מסורת וזיכרון. והיא גם חלק מבנייתה של אומה: טאיוואן מחפשת עבר שאינו מתחיל בסין וזהות שאינה תלויה במוצא סיני משותף.
האתגר יהיה להוכיח שהסיראיה אינם רק סמל שימושי בזהות הטאיוואנית החדשה. ההכרה תהיה מלאה רק אם המדינה תאפשר להם להשפיע על האופן שבו זהות זו נכתבת, ולא רק להופיע בתוכה.