הסכר האדיר על היארלונג צ'אנגפו אינו רק הפרוייקט האזרחי הגדול ביותר שהיה אי פעם, הוא גם מגביר את המתיחות הגיאופוליטית בין המעצמה הגדולה באסיה, סין, ובין המעצמה העולה באסיה, הודו. יש בסיפור כאן כל כך הרבה חלקים, שהחלטתי לנסות לפרוש זאת למתעניין.
אזהרה אמיתית – פוסט ארוך מאד. לא למרפרפים…

המחוז בו נבנה הסכר סגור לזרים (שנה שעברה הגשתי בקשה להגיע לסיור זאולוגי, עדיין מחכה), אבל אפשר להגיע דיי קרוב ולצפות על הנהר האדיר, על ההרים המסיטים ומפנים את הנהר דרומה, שם יהפוך לברהמפוטרה, ולנסות להתרשם. בקיץ הזה אני מתעתד להיות שם, וזה נכתב כחלק מההכנה שאני עורך לפני ביקור.

הגיאוגרפיה כנקודת המוצא

אם נרצה לנסות ולהבין את משמעות הפרויקט ההידרואלקטרי המתוכנן בדרום-מזרח טיבט, יש להתחיל מהבסיס, הגיאוגרפיה הייחודית של האזור.

נהר היארלונג צאנגפו, המוכר במורד דרכו כברהמפוטרה ולאחר מכן בבנגלדש כיאמונה, נובע מן הקרחונים שבמערב טיבט וזורם מזרחה לאורך מאות קילומטרים על פני הרמה הטיבטית, בעמק שמצפון להימלאיה. בקצה המזרחי של מסלולו ברמה הטיבטית הוא מבצע פנייה חדה דרומה, סובב את הר נמצ'ה בארווה (7,782 מטרים) וצונח דרומה לעבר מישורי הודו. בקטע באורך כחמישים קילומטרים בלבד, המכונה הקיפול הגדול  (Great Bend),  יורד הנהר כאלפיים מטרים בתוך אחד הקניונים העמוקים בעולם, שעומקו עולה בנקודות מסוימות על חמשת אלפים מטרים.

מדובר באחד המקומות הבודדים בעולם שבהם מתקיימים יחד הפרש גובה כה קיצוני וזרימת נהר משמעותית. שילוב זה מייצר פוטנציאל הידרואלקטרי יוצא דופן, שזוהה על ידי גיאולוגים סינים כבר בשנות השמונים של המאה העשרים. עם זאת, המימוש הטכנולוגי של פוטנציאל זה התעכב במשך עשרות שנים, בשל תנאי גישה קשים במיוחד, רגישות סייסמית של האזור והיעדר תשתיות בסיסיות. רק בעשור השני של המאה הנוכחית התגבשו הנסיבות שאפשרו את קידומו של הפרויקט.

 הקושי הלוגיסטי כמרכיב מרכזי

הקשיים הלוגיסטים הם כמעט דמיוניים, ומכתיבים כמו שנראה כאן, את התזמון. מחוז מדוג (Mêdog County), שבו מתוכננת הבנייה, היה עד אוקטובר 2013 המחוז האחרון בכל הרפובליקה העממית של סין שלא חובר לרשת הכבישים הארצית. תושביו, רובם בני המיעוט הטיבטי-מונבה, נאלצו במשך דורות לחצות *רגלית* שני רכסים מושלגים שגובהם עולה על ארבעת אלפים מטרים, רכס גלונגלה ורכס דושונגלה, בנתיב שכונה בפי המקומיים "שביל הקופים". שביל הררי מאתגר ביותר, שנאמר עליו שרק הזריזים ובעלי גוף קל הצליחו לעבור בו, וגם הם בסיכון מתמיד למפולות שלגים, מפולות סלע ונפילה לתוך הנקיקים. תינוקות, חולים וזקנים נישאו על הגב ועל גבי בהמות, והובלת מצרכים בסיסיים כגון מלח, שמן ובד נמשכה ימים שלמים בכל כיוון. שנת הלימודים של ילדי הכפרים המרוחקים נקטעה לעיתים לחודשים בשל סגירת המעברים בחורף.

היו שבעה ניסיונות לסלול כביש לאורך השנים, החל בשנות השישים, שנכשלו זה אחר זה, בעיקר בשל מפולות בוץ ושיטפונות עונתיים. ניסיון אחד, שהושלם ב-1994, הניב דרך עפר זמנית שהייתה פתוחה רק שלושה חודשים בשנה ושבמהלכם התרחשו בה תאונות קטלניות תכופות.

ב-2008, בהשקעה של קרוב למילארד יואן אושר ניסיון השמיני, שלקח 5 שנים להשלים. באוקטובר 2013 נחנך כביש מדוג באורך 117 קילומטרים, שעבר ב-29 גשרים וב-227 מנהרות ומנהרות חלקיות. הקטע הקריטי שלו היה מנהרת גלונגלה באורך 3.3 קילומטרים, שעקפה אזור קרחונים ומדרונות מועדים למפולות, וצמצמה משמעותית את משך הסגירות העונתיות. גם לאחר חנוכת הכביש, הוא נשאר סגור כחודשיים בשנה בשל חסימות עונתיות הנובעות מגשמי המונסון (בהיקף של עד 5,000 מ"מ בשנה), רעידות אדמה, גלישות קרקע וסופות שלגים. ב-2021 נפתח כביש משופר נוסף, וב-2022 הוכרזו כל הכפרים והיחידות האדמיניסטרטיביות במחוז כמחוברים לרשת הכבישים.

עצם ההחלטה להקים פרויקט הנדסי בקנה מידה חסר תקדים באזור שעד לפני כעשור היה אחד הנידחים באסיה מעידה על חשיבותו האסטרטגית של המהלך. הפיתוח האזורי כשלעצמו משרת מטרות נוספות הקשורות בביטחון גבולות ובהשתלבות הדרגתית של אזור גבול רגיש בתוך המארג הלאומי.

 הפרויקט: היקף, מועדים ומסגרת ארגונית

ב-25 בדצמבר 2024 הודיעה סוכנות הידיעות הסינית "שינחואה" כי הממשלה אישרה רשמית את הקמתה של תחנת הכוח ההידרואלקטרית במחוז מדוג. בקיץ אותה שנה ערך ראש ממשלת סין לי צ'יאנג טקס פתיחה רשמי בעיר ניינגצ'י וכינה את המהלך "מפעל המאה". סיום הבנייה צפוי בשנת 2033, וניהולה הופקד בידי PowerChina, חברת הבנייה הממשלתית הגדולה בתחום ההידרואלקטרי בסין.

ההיקף הכספי של הפרויקט חריג גם בקנה מידה סיני. ההשקעה הכוללת מוערכת בלמעלה מטריליון יואן (כ-140 מיליארד דולר), ואומדנים מאוחרים יותר מציבים אותה אף ב-1.2 טריליון יואן. לשם השוואה, סכר שלושת הערוצים, שסכר את נהר היאנגצה, המוכר כפרויקט התשתית הסיני הגדול ביותר במאה הקודמת, נבנה בעלות של כרבע מסכום זה.

בקנה מידה מערבי, מעבר ביג דיג בבוסטון, היקר ביותר בתחום הדרכים בהיסטוריה של ארצות הברית, עלה כעשרים וארבעה מיליארד דולר; תעלת פנמה המורחבת עלתה כחמישה וחצי מיליארד דולר; ופרויקט הרכבת המהירה HS2 בבריטניה, שעורר ויכוח ציבורי חריף סביב חריגות התקציב, מוערך בין שמונים למאה מיליארד דולר. במילים אחרות, בנייתו של מתקן יחיד באזור הררי מבודד צפויה לעלות יותר מכל אחד מן הפרויקטים האזרחיים היקרים ביותר במערב במאה השנים האחרונות, וקרוב לתקציב הצי הצבאי של מדינה אירופית בינונית *למשך עשור*.

ההספק המתוכנן עומד על כ-60 ג'יגה-ואט, וייצור החשמל השנתי צפוי להגיע לכ-300 מיליארד קילו-ואט-שעה, בערך מה שאיטליה כולה צורכת בשנה. נתון זה גבוה כמעט פי שלושה מתפוקת סכר שלושת הערוצים שהזכרנו, שהוא כיום הסכר הגדול בעולם, וגדול בכמה סדרי גודל מן המתקנים ההידרואלקטריים המוכרים במערב. רק על מנת לסבר את האוזן, סכר הובר בארצות הברית, שהיווה במשך דורות סמל להנדסה אזרחית אמריקנית, מייצר 4 מיליארד קילו-ואט-שעה בשנה: כשבעים וחמש פעמים פחות מהתפוקה הצפויה של מדוג.

 לא בדיוק סכר: הסטה במקום סכירה

מבחינה הנדסית, הפרויקט אינו סכר במובנו הקלאסי. במקום סכר רגיל שהוא מאגר מים גדול מאחורי קיר בטון, התכנון מבוסס על הסטת זרימת הנהר באמצעות מערכת מנהרות בלב ההר. את התופעה ניתן לתאר כ"קיצור דרך". הנהר הזורם במסלול הטבעי הארוך של הקיפול הגדול לאורך כ-150 קילומטרים, מנותב באמצעות חציבה ישירה דרך הר נמצ'ה בארווה, אל מסלול קצר בהרבה. יוקמו ארבע מנהרות הסטה, שאורך כל אחת מהן כעשרים קילומטרים, שיקבלו את המים בנקודה גבוהה ויובילו אותם דרך טורבינות לנקודה נמוכה, תוך ניצול אותו הפרש גובה של כאלפיים מטרים. לאחר הפקת החשמל יוחזרו המים לאפיק הנהר.

גישה זו, המכונה Run-of-the-River, מציגה עצמה כחלופה בעלת השפעה סביבתית מצומצמת יותר לעומת סכרים עתירי אגירה, משום שאיננה כרוכה ביצירת מאגר ענק במעלה הזרם ובהצפת אזורים מאוכלסים. עם זאת, גם היא כרוכה בהתערבות משמעותית במשטר הזרימה הטבעי, בייצירת מאגרים שונים, ובמקרים מסוימים בעלת השפעה הדרגתית על משקעי הסחף, על טמפרטורת המים ועל הסעת חומרים אורגניים במורד הנהר. בנוסף, הקטגוריה של Run-of-the-River  איננה אחידה, וקשה להבין מהפרסומים הסיניים את  נפח המאגר ובמשך האחזקה של המים מאחורי המבנים. היישום במציאות עשוי להתרחק מן ההגדרה הקלאסית המקורית, במיוחד כאשר מדובר סדרה של של חמש תחנות כוח, כפי שמתוכנן במדוג.

 אתגרים גיאו-טכניים בקצה גבול היכולת

כמובן ששום דבר לא פשוט בפרוייקט הזה. לא מספיק סדרי הגודל, גם תנאי השטח באתר הבנייה מציבים אתגרים הנדסיים יוצאי דופן, החורגים מן הסטנדרטים המקובלים אפילו בפרויקטים סיניים גדולים. מנהרות ההסטה צפויות להיות בעלות העומק והאורך הגדולים ביותר שנחפרו אי פעם למטרות הידרואלקטריות, ועובי הסלע מעליהן יגיע למעל אלפיים מטרים. בעומקים כאלה הסלע נתון למאמצים גיאולוגיים עצומים, וכאשר הוא נחתך, המתח האגור משתחרר באופן פתאומי בתופעה הקרויה "פיצוץ סלע" (Rock Burst).  שזה רסיסי גרניט הנורים מקירות המנהרה במהירות גבוהה, והיא מהווה סכנה ממשית לצוותי החפירה ולציוד.

הטמפרטורה במנהרות העמוקות עשויה להגיע לעשרות מעלות צלזיוס, טמפרטורה המחייבת מערכות קירור פעילות בחזית החפירה. הצוות הסיני מפעיל מכונות חפירה ייעודיות לסלע קשה (Hard Rock TBM), המסוגלות להתמודד עם גרניט מטמורפי בלחצים גבוהים. קבוצת התכנון של "מכון התכנון של היאנגצה", האחראית גם להקמת סכר שלושת הערוצים, פיתחה מודלים גיאולוגיים תלת-ממדיים מפורטים של הקניון, המאפשרים תכנון מקדים של תוואי החפירה תוך מזעור הסיכון מתקלות גיאולוגיות. רחפנים אוטונומיים ורובוטים ממוחשבים מבצעים חלק מן העבודות בצוקים שתלולים מכדי שאדם יוכל לעמוד עליהם, ובשל קושי הגישה למחוז, חלקי הסכר מיוצרים במפעלים מרוחקים, מובלים במסוקים ומורכבים בשטח.

המנהרה הראשית, שאורכה כשלושים וחמישה קילומטרים, צפויה לחצות חמישה שברים גיאולוגיים מרכזיים ועשרות שברים משניים. בשברים אלה הסלע מרוסק ועתיר מים, וקיימת סכנה ממשית לפרצי מים ובוץ פתאומיים בקצב של אלפי מטרים מעוקבים בשעה. תאונות מסוג זה התרחשו במהלך חפירת מנהרות הידרואלקטריות אחרות בסין ובעולם, וגרמו לעיכובים של חודשים ולהפסדים כלכליים ניכרים.

מעבר לכך, האזור ממוקם על קו המפגש בין הלוח ההודי ללוח האירואסייתי, לוחות המתקרבים זה אל זה בקצב של 10 עד 20 מ"מ בשנה, ומציבים את כל הרמה הטיבטית במצב סייסמי פעיל. רעידת אדמה האדירה בקיץ 1950 (8.6 בסולם ריכטר) התרחשה פחות ממאה קילומטרים מאתר הסכר המתוכנן. הרעידה, המכונה גם "רעידת האדמה של אסאם-טיבט", החריבה כפרים שנבלעו כולם לתוך הברהמפוטרה, סכרה את הנהר במפולות שבעצמן קרסו ימים לאחר מכן ויצרו שיטפונות ששטפו את אסאם ההודית, ועיצבה מחדש את הטופוגרפיה של אזורים שלמים. מחקרים סייסמולוגיים עדכניים מצביעים על כך שההסתברות לרעידה גדולה נוספת באזור עולה ככל שחולף הזמן, מכיוון שמתח טקטוני נצבר מאז 1950 לאורך אותם קווי שבר. סכר מדוג מתוכנן להיבנות בלב התחזית הסייסמית הזו.

 ההיבט ההידרולוגי: כמה זה נורא?

היבט מרכזי נוסף, שלעיתים נעדר מן הדיון הציבורי, הוא ההידרולוגי. אף שהנהר נובע בטיבט, רק כעשרים וחמישה אחוזים מן הספיקה השנתית של הברהמפוטרה מקורם בהפשרת קרחונים ובגשם בחלק הטיבטי. כשישים וחמישה עד שבעים אחוזים מנפח המים השנתי שלו נוצרים בתוך הודו עצמה, בעיקר כתוצאה מגשמי המונסון ומיובלים פנימיים כנהרות סוּבּנסירי, מאנאס ולוהית. נתון זה מצמצם כמובן את עוצמת ההשפעה הפוטנציאלית של הסכר על הספיקה הכוללת במורד הנהר, ושני תוצאיו הקיצוניים, התייבשות הברהמפוטרה כליל או הצפתה הדרמטית, אינם בגדר תרחישים סבירים על בסיס נתוני הזרימה הקיימים.

ראש ממשלת מדינת אסאם בהודו, הימנטה ביסווה סארמה, אף ציין כי צמצום מסוים של הזרימה מטיבט עשוי דווקא להקל על שיטפונות המונסון השנתיים, העוקרים מאות אלפי תושבים מדי קיץ והמסבים נזק משמעותי לחקלאות במדינת אסאם. אמירה זו, על אף הצדק האנליטי שיש בה, איננה מבטאת את התמונה המלאה. הסיכון העיקרי איננו טמון בנפח הזרימה השנתי הכולל, אלא ביכולת להשפיע על עיתוי הזרימה: אגירת מים בעונת הגשמים ושחרורם בחורף לצורך הפקת חשמל. שינוי כזה עשוי להשפיע על אופי הזרימה במורד, על מערכות חקלאיות התלויות בעיתוי המסורתי של הצפות וירידות מפלסים, ועל אספקת המים בעונה היבשה, שבה עוצמת התלות במקור הטיבטי גוברת. מעבר לכך, יכולת השליטה בעיתוי, כשלעצמה, מקנה למדינה במעלה הנהר מנוף השפעה גיאופוליטי, אף ללא שימוש פיזי במים.

 תקדים המקונג כמקרה בוחן

בהקשר זה, הניסיון שנצבר על נהר המקונג מספק נקודת ייחוס מרכזית. נהר המקונג, המכונה בסין לאנצ'אנג, נובע אף הוא ברמה הטיבטית, חוצה את מחוז יונאן וזורם דרומה לאורך 4,350 קילומטרים, דרך מיאנמר, לאוס, תאילנד, קמבודיה וויאטנם, בטרם יוצא אל ים סין הדרומי. מאז שנת 1995 בנתה סין במעלה הנהר אחד-עשר סכרים גדולים על האפיק המרכזי. שני הגדולים שבהם, שיאוואן ונואוז'אדו, אוגרים יותר מחמישים אחוזים מנפח הזרימה באגן הנהר כולו.

באפריל 2020 פרסמה חברת המחקר האמריקנית Eyes on Earth, במימון משרד החוץ של ארצות הברית, מחקר שזעזע את אסיה. החוקרים השוו בין נתוני לחות קרקע שנאספו מלוויינים לאורך מספר עשורים, לקריאות ספיקות המים בנהר עצמו, ופיתחו "מודל זרימה טבעית" שמטרתו לבחון מה הייתה רמת הזרימה אילו הסכרים הסיניים לא היו קיימים.

ממצאי המחקר היו ברורים: בשנת 2019, בעת שמחוז יונאן נהנה מגשם מעל הממוצע, אחד-עשר הסכרים הסיניים העליונים עצרו את הזרימה הטבעית כמעט לחלוטין. מפלסי המים בגבול תאילנד-לאוס, היו נמוכים עד שלושה מטרים מן הצפוי. באותה שנה, תאילנד, לאוס, קמבודיה וויאטנם סבלו מן הבצורת הקשה ביותר זה חמישים שנה.

סין דחתה את הממצאים כ"חסרי בסיס", אך המחקר הוליד מהלך מערכתי שכלל הקמת פלטפורמת הניטור Mekong Dam Monitor, שעלתה לאוויר בדצמבר 2020 ומספקת נתוני זרימה ואגירה בזמן אמת.

ביולי 2021, סכר ג'ינגהונג, הסכר הסיני התחתון ביותר על המקונג, צמצם את שחרור המים ללא הודעה או התרעה מוקדמת. בתוך עשר שעות צנחו המפלסים במורד הנהר בחמישים סנטימטרים. אנליסטים העריכו כי במהלך עונת הגשמים של 2021 אגרו ארבעים וחמישה הסכרים הגדולים שבאגן הנהר כשלושים מיליארד מטרים מעוקבים של מים. נפח זה, השווה ערך לכשנים-עשר אחוזים מנפח ימת הכינרת בקנה מידה כולל, לא נעלם, אלא הוחזק לחורף הבא לצורך הפקת חשמל בשעות הביקוש בסין.

הפעולה מבהירה את אופן ניהול המים הסיני. נכון שלא מדובר על הצפה דרמטית, אבל מספיק תזמון שיטתי הפוגע במחזורי השטפון, ובהצפה המבוקרת שעליו נסמכים מערכי הדיג והחקלאות בקמבודיה ובוויאטנם. אגם טונלה סאפ בקמבודיה, אחד מאגמי המים המתוקים העתירים בדגי מאכל בעולם, תלוי במלואו במחזור זה. מי המקונג המגיעים אליו במונסון מכפילים את שטחו, ובכך מתאפשרת רביית הדגים. שיבוש המחזור משפיע ישירות על כל מארג המזון והאקולוגיה באזור. לפי המוניטור, ב-2021 לבדה הופצו עשרים ושתיים התראות לקהילות מקומיות בעקבות שינויי מפלס פתאומיים של חצי מטר ויותר. תקדים זה עומד ברקע החששות של הודו ובנגלדש, ומסביר מדוע כל ההצהרות סיניות בעניין מדוג, גם כאשר הן עוסקות בקטגוריה הסביבתית-טכנית הצרה של Run-of-the-River, אינן מתקבלות כאמינות.

 ההיבט הגיאופוליטי והיעדר המסגרת המחייבת

לסין אין כיום הסכם בינלאומי מחייב לחלוקת מים עם אף אחת ממדינות המורד שלה, לא בברהמפוטרה, לא במקונג ולא בנהרות אחרים. בייג'ינג סירבה בשנת 1997 לאשרר את אמנת האו"ם בנושא השימוש בנהרות בינלאומיים שאינם משמשים לשייט (UN Watercourses Convention), שאוששה ב-2014 על ידי שש-עשרה מדינות בלבד. בהיעדר מסגרת משפטית מחייבת, קשרי המים בין סין לשכנותיה מתבססים על הסכמים חלקיים, על שיתוף נתונים הידרולוגיים מוגבל ועל דיאלוג דיפלומטי דו-צדדי. ב-2002 חתמה סין עם ועדת המקונג (Mekong River Commission, MRC) על הסכם לשיתוף נתונים בעונת הגשמים בלבד, וב-2020 הרחיבה אותו גם לעונה היבשה, אך נתונים על תפעול הסכרים עצמם, מתי הם משחררים מים ומתי הם אוגרים, אינם משותפים.

ביחס לברהמפוטרה, סין והודו חתמו ב-2002 וב-2008 על הסכמי שיתוף נתונים הידרולוגיים בעונת המונסון, אך שיתוף זה הושעה ב-2017 בעקבות מתחים בעמדת דוקלאם (משבר צבאי על השליטה באזור סיקים), חודש בחלקו לאחר מכן והופסק שוב במספר תקופות. בפברואר 2025 פנתה בנגלדש רשמית לסין בבקשה לקבל פרטים על מדוג, ולא קיבלה מענה רשמי מיידי. רק במהלך ביקור מאוחר יותר הובטח לה כי הפרויקט יתבסס על Run-of-the-River.

הודו מגיבה במקבילה אסטרטגית משלה: היא מקדמת תוכנית להקמת סכר הידרואלקטרי בהיקף עשרה עד שנים-עשר ג'יגה-ואט במדינת ארונאצ'ל פראדש, על נהר סיאנג, החלק ההודי של היארלונג צאנגפו לפני שהוא מתאחד ליובלים נוספים והופך לברהמפוטרה. הפרויקט נועד למלא שני תפקידים: הוא מהווה צעד נגדי דיפלומטי, וכן ניסיון לקבע "זכויות משתמש קיים" (Established Use Rights) במורד הנהר, מושג מן המשפט הבינלאומי המקנה משקל לזכויות שגובשו בפועל אף בהיעדר אמנה רשמית. יש לא מעט חוקרים המצביעים כאן על פרדוקס בולט.  אמנת מי האינדוס משנת 1960 בין הודו לפקיסטן, שהודו רואה בה כבר עשורים מסמך מיושן ובלתי הוגן כלפיה, הופכת כעת כמודל המוסדי שניו דלהי הייתה רוצה לנהל מול הגישה של בייג'ינג, ואולי אף מול בנגלדש.

 ההיבט הסביבתי, האנושי והתרבותי

האזור שבו ייבנה מדוג הוא אחד הרגישים בעולם, גיאולוגית ואקולוגית. שמורת הקניון הגדול של היארלונג זנגפו, שהוכרזה ב-1985 והורחבה בשנת 2000, משתרעת על פני קרוב ל 1000 קמ"ר, ומכילה אזורים שטרם נחקרו במלואם. מגוון המינים הביולוגיים בקניון, הנובע מהפרשי הגובה הקיצוניים ורצועות האקלים השונות, נחשב מהעשירים בכל אסיה. ביצוע פרויקט בקנה מידה כזה באזור כזה כרוך מטבעו במחיר אקולוגי, גם בהינתן הצהרות על אמצעי מיתון.

קווי שבר טקטוניים פעילים חוצים את האזור, ומומחים מתריעים מפני סיכון ממשי לרעידות אדמה, במיוחד אם בסופו של דבר ייאצרו כמויות מים משמעותיות מאחורי המבנים המזינים את מנהרות הפרוייקט. תופעה זו, המוכרת ממקרים היסטוריים כגון רעידת האדמה של ג'נצ'אנג בסין ב-2008, מתרחשת כאשר משקל המים במאגר משפיע על איזון לחצים בקווי השבר. מפולות סלע ומצוקים לא יציבים, שכיחים באזור גם ללא התערבות אנושית, ושינויים גיאומורפולוגיים כתוצאה מן החפירות עלולים להחמיר אותם.

לפי ארגון ITC, מאז שנת 2000 סין יזמה או תכננה קרוב ל 200 פרויקטים הידרואלקטריים ברחבי הרמה הטיבטית. לי אישית אין ספק שכולם ייבנו בסופו של דבר, אבל בשילוב תוכניות ה"יישוב מחדש" של הנוודים הטיבטים ברמה ומעבר מאולץ לחקלאות, יושפעו חייהם של יותר ממיליון ומאתיים אלף בני אדם, ייהרסו  אתרי דת, מנזרים ואתרי עלייה לרגל.

אולי זה המקום להבחין כי מבחינה תרבותית, היארלונג צאנגפו איננו תשתית בלבד. עבור הטיבטים הוא נהר קדוש, ביטוי גשמי של המסורת הרוחנית הקושרת בין האדם, ההר והמים, ומופיע בכתבי הבון העתיקים ובמסורת הבודהיסטית הטיבטית כאחד מארבעת הנהרות הקדושים שמקורם בהר קאיילאש.

שם המחוז עצמו, מדוג, פירושו בטיבטית "לוטוס נסתר", והכתבים המסורתיים מתארים אותו כאחד ממקומות הסתר של המורה פדמסמבהאווה (גורו רינפוצ'ה), מייסד הבודהיזם הטיבטי במאה השמינית. בעיני חוקרים וקהילות גולים בדהרמסלה, הקמת סכרי ענק בקצה הדרום-מזרחי של טיבט נתפסת כמהלך משולב של פיתוח כלכלי, של ביטחון גבולות (האזור ממוקם כשלושים קילומטרים בלבד מקו השליטה בפועל מול הודו) ושל טשטוש זהות תרבותית באמצעות תמורות פיזיות וכלכליות בנוף.

 איזון?

כמו תמיד, יש להציג גם את ההיגיון הסיני, והאמת היא שהוא קיים. הפרויקט משתלב במדיניות אנרגטית-אקלימית רחבה, שמטרתה הפחתת התלות בפחם, המהווה כיום כשישים אחוזים מתמהיל ייצור החשמל בסין, וצמצום פליטות גזי החממה בהתאם להתחייבויות שנטלה על עצמה בייג'ינג בפסגות האקלים. ההידרואלקטריקה משמשת כעמוד תווך מרכזי, מאחר שהיא מציעה אנרגיה מתחדשת בקנה מידה תעשייתי, יציבה מאד בהשוואה לאנרגיית מתחדשות מהשמש והרוח, ובעלת יכולת אגירה ושחרור מבוקרים בעת ביקושי שיא.

סין היא כיום המעצמה ההידרואלקטרית הגדולה בעולם, עם הספק מותקן של כ-436 ג'יגה-ואט (נכון לסוף 2024), כשליש מן ההספק ההידרואלקטרי העולמי, ויותר מפי ארבעה מן ההספק האמריקני המקביל. בסין נבנו 94,000 סכרים, מספר העולה על זה של כל מדינה אחרת. בשנת 2024 לבדה, תוספת ההספק, כלומר קצב הצמיחה, עמדה על 14.4 ג'יגה-ואט. מספר כמעט דמיוני, שווה ערך להוספת מערכת ייצור חשמל של מדינה אירופית בינונית כל שנה.

לצערי, פועל יוצא מההישגים הללו הוא המסביר מדוע סין נדחקת דווקא לאזור קיצוני כמדוג. רוב האתרים ה"קלים", האתרים בעלי תנאי הגישה הנוחים באגני הנהרות הפנימיים, ובראשם נהר היאנגצה, כבר נוצלו במהלך השנים שחלפו. סכר ביהיטאן על נהר ג'ינשה, השני בגודלו בעולם בעת השלמתו ב-2021, היה הפרויקט הגדול האחרון בסין הפנימית. מכאן ואילך, המשך הצמיחה דוחק את הבנייה אל הרמה הטיבטית, אל אזורי הסיכון הסייסמי הגבוה ואל יובלי הנהרות החוצים גבולות בינלאומיים. במובן זה, מדוג איננו חריג בתוך מהלך פתאומי, אלא הצעד הבא בשרשרת לוגית של מיצוי משאבים, שבמסגרתה הצעדים הבאים יהיו כנראה בעלי השלכות אזוריות גוברות והולכות.

מסתבר שמי שתומך במדיניות אנרגטית "ירוקה" מוצא את עצמו בצד הסיני של הפרוייקט.

(כן כן, אני יודע שאין כאן שחור ולבן)

מורכבות שאיננה ניתנת לפישוט

שננסה לסכם? . יש כאן תמהיל ידיעות על שיקולים הנדסיים שמציבים את גבולות הידע האזרחי במאה ה-21, יעדים אנרגטיים ומדיניות אקלים, רגישויות סייסמיות וסביבתיות, מורשת תרבותית טיבטית ומאזן כוחות גיאופוליטי בין שלוש מן המעצמות המאוכלסות בעולם. מורכב כבר אמרנו?

דיי ברור שהשפעתו העתידית של הפרייקט תלויה לא רק בתכנון ובביצוע, אלא במידה לא פחותה באופן שבו ינוהל לאורך זמן.

אבל חייבים להודות, ההתנהלות הסינית בענייני מים מול שכנותיה היא עקבית, מתועדת ועומדת בפני עצמה. סין חולקת עם שש-עשרה שכנותיה ארבעים נהרות חוצי גבולות. עד היום נחתמו רק ארבע אמנות מים בינלאומיות. אף אחת מהן איננה מסדירה חלוקת מים בפועל. כל האמנות שסין חתמה עליהן עוסקות באיכות מים, בניטור או בשיתוף נתונים מוגבל בלבד.

העמדה הבדלנית של סין לא השתנתה זה שלושים שנה, וחוזרת על עצמה בכל אגן. במקונג סיפקה סין נתוני זרימה רק לאחר חשיפה פומבית. נתוני התפעול של הסכרים עצמם אינם משותפים עד היום. בברהמפוטרה, הסכמי שיתוף הנתונים ההידרולוגיים עם הודו הושעו ב-2017 בעקבות מתח בדוקלאם, וחודשו רק בחלקם. בנהר אמור (היי לונג ג'יאנג) על הגבול עם רוסיה ניסיונות לפיתוח הסכמה הידרואלקטרית משותפת נמשכו מאז 1986 אך נכשלו. בנהרות האינדוס, הסלאווין והטמאן התמונה זהה: אין אמנה, אין מנגנון חלוקה, ויש שימור מובהק של היכולת הסינית לפעול באופן חד-צדדי.

המסקנה (שלי לפחות) היא פסימית. ההסתברות שסין תחתום על אמנה מחייבת לחלוקת ניהול מים, בין שעל הברהמפוטרה ובין שעל אחד הנהרות האחרים שהיא חולקת, נמוכה מאוד. בעיני בייג'ינג, היעדר ההסכם איננו כשל. הוא נכס. הוא מקנה גמישות אסטרטגית. הוא מאפשר שימוש בברז כמנוף לחץ פוליטי בעת הצורך. הוא משמר את האסימטריה ההידרולוגית לטובת מדינת המקור. כאשר ייכנס מדוג לפעולה ב-2033, אסיה תיכנס לעידן חדש-ישן. השליטה במשאבי המים תמשיך להיות ריכוזית בידי סין, חד-צדדית ובלתי מוסדרת מבחינה משפטית.

בתמונות:
מפת נהר היארלונג צאמפו / ברהמפוטרה
חלק דרמטי מהעיקול הגדול של הנהר
מפת הרמה הטיבטית והסובב אותה