יעדים

יכולתי להדריך במדינות ובאזורים רבים יותר. עולם הטיולים אוהב להתרחב, להוסיף עוד יעד לרשימה ועוד דגל למפה. אני בחרתי בדרך אחרת: להתמקד במספר מצומצם של מקומות, לחזור אליהם שוב ושוב, ולהכיר אותם לא רק כמדריך אלא כאדם שחי, למד, עבד, דיבר עם אנשים ובנה בהם קשרים לאורך שנים.

סין (כולל מערב סין המדברית), טיבט, הרמה הטיבטית וטאיוואן אינן מבחינתי תחנות על מסלול. אלו מרחבים שאני קשור אליהם דרך שפה, זיכרונות, חברויות והיכרות מצטברת. חלק מהמקומות השתנו כמעט ללא הכר מאז שהגעתי אליהם לראשונה. אחרים נראים כאילו הזמן נע בהם בקצב אחר. ההיכרות הארוכה מאפשרת לי לראות לא רק מה נמצא מול העיניים, אלא גם מה היה שם קודם, מה השתנה, ומה המקומיים עצמם חושבים על כל זה.

אני מאמין שעומק אינו נוצר מכמות המידע, אלא מהיכולת לחבר בין הפרטים. בין הר לפולחן, בין אוכל להיסטוריה, בין שפה לזהות, ובין מפגש קטן בשטח לסיפור הגדול של האזור. זו הסיבה שבחרתי להעמיק ולא להתפזר. בכל פעם שאני חוזר לאותם יעדים, אני מגלה בהם משהו חדש. וזה, מבחינתי, סימן טוב לכך שעדיין לא סיימתי להכיר אותם.

לכן המסעות שאני בונה אינם מסתפקים באתרי החובה. אני מחפש את ההקשר הרחב, את הקשר בין נוף, היסטוריה ותרבות, ואת האנשים שמאחורי כל אלה. לפעמים ההבנה מגיעה באתר היסטורי, ולפעמים דווקא בשוק, בבית תה או בשיחה לא מתוכננת בדרך.
המטרה אינה להספיק יותר, אלא לראות טוב יותר. להעמיק, לחבר בין הפרטים, ולחזור הביתה עם תחושה שלא רק ביקרתם במקום, אלא התחלתם להבין אותו.