השינוי הפסיכולוגי שעלול לשנות את מאזן ההרתעה סביב טאיוואן.
לאחרונה קראתי מאמר של פרופסור רוברט פייפ מאוניברסיטת שיקגו, שאמנם התמקד במפרץ ובאיראן אבל חיבר לי כמה מחשבות שאני מסתובב איתן כבר זמן רב על סין, טאיוואן וארצות הברית.
פייפ עוסק בשאלה שאינה קשורה רק לעוצמה הצבאית האמריקאית. ברור שארצות הברית עדיין מחזיקה בכוח צבאי עצום, וגם בבייג׳ינג איש אינו מניח שהצי האמריקאי איבד את יכולתו או שהיתרון הטכנולוגי האמריקאי נעלם. השאלה העיקרית היא מה אפשר להשיג באמצעות הכוח הזה, או בניסוח אחר: האם ארצות הברית מסוגלת להשתמש בעוצמה הצבאית שלה כדי לגרום למדינה אחרת לשנות החלטה פוליטית חשובה, מבלי להגיע בסופו של דבר למלחמה גדולה שהיא עצמה אינה רוצה בה.
שימו לב, זוהי אינה שאלה צבאית, אלא פסיכולוגית, וכנראה שזו אחת השאלות החשובות ביותר להבנת מה שקורה היום עם סין וארה"ב במזרח אסיה.
חלק גדול מהדיון סביב טאיוואן מתמקד בשאלה מי ינצח במלחמה. כמה ספינות יש לסין, כמה מטוסים יש לארצות הברית, כמה טילים סיניים יכולים להגיע לגואם וכמה זמן יכולה טאיוואן להחזיק מעמד. כל הנתונים האלה חשובים, אבל אולי סין אינה חייבת להגיע למצב שבו היא יכולה להביס את ארצות הברית במלחמה כוללת. מספיק שמקבלי ההחלטות בוושינגטון לא יהיו בטוחים שהפעלת הכוח תביא לתוצאה הרצויה במחיר סביר.
במילים אחרות, לא תמיד צריך לנצח את היריב. לפעמים מספיק לגרום לו לפתוח גליון אקסל.
אם ארצות הברית יכולה להתערב, אבל אינה יודעת כיצד המלחמה תסתיים, כמה זמן היא תימשך, כמה בסיסים אמריקאיים ייפגעו וכמה חיילים ייהרגו, הכוח הצבאי עדיין קיים. מה שמשתנה הוא כוח ההשפעה שלו לפני המלחמה.
על הרקע הזה מעניינות מאוד ההתבטאויות של דונלד טראמפ במהלך ביקורו בבייג׳ינג במאי 2026. לאחר פגישתו עם שי ג׳ינפינג הוא אמר כי אינו מעוניין לראות הכרזת עצמאות טאיוואנית, והוסיף שארצות הברית נמצאת במרחק של 9,500 מייל ושהוא אינו מחפש מלחמה כזאת. כשנשאל על חבילת הנשק לטאיוואן השיב שייתכן שיאשר אותה וייתכן שלא, ובהמשך הגדיר אותה כ"קלף מיקוח טוב מאוד". כאשר שי שאל אותו אם ארצות הברית תגן על טאיוואן במקרה של התקפה, טראמפ בחר שלא לענות בפומבי.
אפשר לראות בחלק מהדברים האלה המשך של מדיניות העמימות האסטרטגית האמריקאית, אבל יש כאן אלמנט נוסף שמתאים מאוד לדרך שבה הוא מנהל יחסים בינלאומיים. מבחינתו, סוגיות שונות ביחסים עם סין נבחנות לעיתים כעסקאות נפרדות: סחר, מכסים, שבבים, מינרלים קריטיים, רכישת מטוסים, ואולי גם מכירת נשק לטאיוואן. אצל טראמפ כמעט הכול מגיע בשלב כלשהו לשולחן המשא ומתן, ולפעמים נדמה שגם השולחן עצמו עומד למכירה.
אם נחזור כאן לפייפ, הבעיה מבחינת ההרתעה היא לא רק מה טראמפ מתכוון לעשות, אלא מה בייג׳ינג חושבת שהוא יעשה. אם ההנהגה הסינית מתחילה להאמין שהמחויבות האמריקאית לטאיוואן היא חלק ממשא ומתן רחב יותר וניתנת במידה מסוימת למיקוח, עצם התפיסה הזאת משנה את החישוב.
מבחינת סין, אם אפשר להשפיע על מידת המחויבות האמריקאית באמצעות שילוב של לחץ צבאי, כלכלה ומשא ומתן, הצורך להגיע לעליונות צבאית מוחלטת קטן עוד יותר.
מצור עשוי להיות חשוב יותר מפלישה
אני מתקשה לראות פלישה אמפיבית גדולה לטאיוואן כברירת המחדל הסינית. פלישה כזאת היא מבצע מורכב מאוד. צריך להעביר כוחות גדולים דרך המצר, להגן עליהם בדרך, להשתלט על נמלים ושדות תעופה, להחזיק קווי אספקה ולהילחם בשטח עירוני והררי מול אוכלוסייה גדולה. זה לא בדיוק טיול יום לקאושיונג.
בשנים האחרונות סין בונה בהדרגה אפשרויות נוספות. מאז עליית ה DPP (המפלגה הדמוקרטית, שדוגלת יותר בעצמאות האי) לשלטון ב־2016 סין הגדילה מאוד את היקף הפעילות הצבאית סביב טאיוואן, חצתה שוב ושוב את קו האמצע במצר, הרחיבה את פעילות הצי ומשמר החופים והפכה תרגילים גדולים סביב האי לדבר שכיח בהרבה.
לכן אני חושב שתרחיש של מצור, מצור חלקי או חנק הדרגתי ראוי לתשומת לב לפחות כמו תרחיש של פלישה. הוא יכול לכלול מעצר ובדיקות של ספינות, אזורי אימון סגורים, הגבלות זמניות על נתיבי שיט, לחץ על חברות ספנות וביטוח, פעילות של משמר החופים ותקופות קצרות של בידוד חלקי.
מבחינת בייג׳ינג יש יתרון ברור בגישה כזאת. בכל שלב נדרשות טאיפיי וושינגטון להחליט האם האירוע חמור מספיק כדי להצדיק מעבר לעימות צבאי ישיר. כאשר הגבול בין אכיפה ימית, לחץ כלכלי, תרגיל צבאי ומצור אינו חד, גם התגובה הופכת מסובכת יותר.
זה בדיוק המקום שבו יריב מתוכם כמו בייג׳ינג אוהב לעבוד. קשה להסכים אפילו על השאלה מה בדיוק קורה, קל וחומר על התגובה הצבאית הנדרשת.
הדבר מתאים גם לשאלה המרכזית של ההרתעה. סין אינה צריכה בהכרח להוכיח שהיא יכולה לכבוש את טאיוואן. היא יכולה לנסות להוכיח שהיא מסוגלת להעלות בהדרגה את מחיר התמיכה באי עד שהצד השני מתחיל להסס.
גם הבחירות בטאיוואן ישפיעו על מידת הלחץ
לדעתי, הפוליטיקה הפנימית בטאיוואן תשפיע מאוד על הקצב שבו סין תפעיל את הלחץ הזה.
אם גם בבחירות הבאות תישאר בשלטון המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית, DPP, אני מעריך שסין תמשיך למתוח את החבל. אין פירוש הדבר שהיא תבחר בהכרח במלחמה, אלא שהיא תמשיך להפעיל לחץ צבאי, מדיני וכלכלי כדי להקטין את מרחב הפעולה של טאיוואן ולהראות שלהתרחקות פוליטית מסין יש מחיר.
זהו דפוס פעולה מוכר. מאז בחירתה של צאי אינג ון ב־2016 עברה בייג׳ינג במידה רבה ממדיניות שהדגישה את היתרונות של התקרבות בין שני הצדדים למדיניות שמדגישה יותר את המחיר של התרחקות.
אם לעומת זאת יחזור ה KMT לשלטון, אני מניח שנראה ירידה מסוימת ברמת הלחץ, בעיקר לאור מי שעומדת כיום בראש המפלגה (צ'נג לי-וון כבר נפגשה עם שי ג'ינג-פינג השנה). ערוצי דיאלוג יכולים להיפתח מחדש, חלק מהפעילות הצבאית עשוי לפחות, ולבייג׳ינג יהיה אינטרס להמחיש לציבור הטאיוואני שיחסים נוחים יותר עם סין מביאים איתם גם פחות לחץ.
חשוב לזכור שגם בתרחיש כזה אין כל סיבה להניח שסין תוותר על יעד האיחוד. ההבדל יהיה בעיקר בדרך ובקצב. אם בייג׳ינג תחשוב שהתהליך הפוליטי באי מתנהל בכיוון שהיא יכולה לחיות איתו, היא יכולה להרשות לעצמה סבלנות גדולה יותר. אם היא תחשוב שטאיוואן ממשיכה להתרחק ממנה מבחינה פוליטית וזהותית, הלחץ כנראה יעלה.
עם DPP היא עשויה למתוח את החבל יותר, ועם KMT להרפות ממנו מעט. החבל עצמו, כמובן, לא הולך לשום מקום.
טאיוואן עצמה כבר משנה את תפיסת ההגנה שלה
גם בטאיפיי מבינים בהדרגה שהגנת האי אינה יכולה להתבסס רק על השאלה אם ארצות הברית תגיע ובאיזה שלב.
מסמכי הביטחון העדכניים של טאיוואן מדברים במפורש על "אסטרטגיה של מניעת הישגים בכמה זירות במקביל ובניית מערך הגנה בעל כושר שרידות גבוה".
הרעיון הוא לבנות כוח שיכול לשרוד את המכה הראשונה, להמשיך לפעול בצורה מבוזרת ולמנוע מהצבא הסיני להשיג את יעדיו במהירות. המדיניות הרשמית מדגישה מערכות ניידות, פעולה א־סימטרית, פיקוד מבוזר, מלאי ושרידות של מערכות חיוניות, וגם התמודדות עם פעילות סינית באזור האפור עוד לפני שמתחילה מלחמה.
יש כאן שלושה כיוונים מרכזיים.
הראשון הוא פוליטי. לטאיוואן יש מעט מאוד מה להרוויח מהכרזת עצמאות רשמית והרבה מאוד מה להפסיד אם מהלך כזה ייתן לבייג׳ינג הצדקה להסלמה או יקשה על ארצות הברית ועל מדינות אחרות לתמוך בה. מבחינה מעשית, טאיוואן כבר מתנהלת כישות מדינית עצמאית, ולכן שמירה על הסטטוס קוו מאפשרת לה להמשיך בכך בלי להוסיף סיכון שאין בו צורך.
הכיוון השני הוא צבאי. טאיוואן אינה יכולה להתחרות עם סין מערכת מול מערכת או ספינה מול ספינה. הארנק הסיני עבה יותר. לכן היא משקיעה יותר ביכולות שלילה: טילים מדויקים, מל״טים, מערכות הגנה אווירית ניידות, לוחמה ימית א־סימטרית, מוקשים, מערכות פיקוד מבוזרות ומלאים שיאפשרו להמשיך להילחם גם לאחר פגיעה בתשתיות ובבסיסים.
המטרה אינה בהכרח לנצח את סין במלחמה ממושכת, אלא למנוע ממנה ניצחון מהיר וזול.
הכיוון השלישי הוא הרחבת הקשרים האזוריים. לטאיוואן אין אפשרות פשוטה לבנות ברית ביטחונית רשמית עם יפן, קוריאה הדרומית או אוסטרליה, אבל היא יכולה להרחיב קשרים כלכליים, טכנולוגיים וביטחוניים וליצור מצב שבו ליותר מדינות באזור יש אינטרס ממשי בכך שטאיוואן תישאר יציבה ולא תיפול לשליטה סינית.
המקרה של אוקראינה ונאט״ו
או במילים אחרות, אירופה גם היא חלק מהחשבון הסיני…
קשה להבין את החשיבה הסינית על טאיוואן בלי להתייחס גם למלחמה באוקראינה ולדרך שבה נאט״ו וארצות הברית התנהלו מול רוסיה.
בייג׳ינג רואה כיצד המערב סיפק לאוקראינה נשק, מודיעין, מימון ותמיכה מדינית בהיקף עצום, ובמקביל הטיל על רוסיה סנקציות כלכליות כבדות. היא רואה גם שארצות הברית ומדינות נאט״ו נמנעו במכוון מכניסה ישירה למלחמה מול רוסיה.
חוקרים סינים עסקו בכך במפורש. מבחינתם, המלחמה מספקת מידע אמיתי על גבולות ההרתעה המערבית: מה המערב מוכן לספק, כמה זמן הוא מסוגל לתמוך, ואיפה הוא מעדיף לעצור כדי לא להגיע לעימות ישיר בין מעצמות גרעיניות.
מבחינת סין, הלקח אינו חד משמעי. מצד אחד, המלחמה הראתה את יכולתו של המערב להתאחד, לספק נשק לאורך שנים ולהטיל מחיר כלכלי כבד. מצד שני, היא הראתה גם את הגבול שארצות הברית ונאט״ו הציבו לעצמן כאשר מדובר בעימות ישיר עם מעצמה גרעינית.
יש גם הבדל גיאוגרפי חשוב. לאוקראינה יש גבול יבשתי ארוך עם מדינות נאט״ו. ניתן להעביר אליה נשק, תחמושת וציוד מדי יום דרך פולין ומדינות אחרות. לטאיוואן אין עורף כזה. במקרה של מצור סיני, אספקה מבחוץ צריכה להגיע דרך ים ואוויר הנמצאים תחת איום של הצבא הסיני.
במילים פשוטות, לטאיוואן אין את פולין.
מודל התמיכה באוקראינה אינו ניתן להעתקה פשוטה לטאיוואן, והדבר עשוי לחזק עוד יותר את האטרקטיביות הסינית של מצור או בידוד חלקי במקום פלישה מלאה.
קוריאה ברקע
מזרח אסיה אינה מורכבת רק מסין וטאיוואן. ארצות הברית מחזיקה כוחות משמעותיים בדרום קוריאה ומחויבת להגנתה, ובכל תרחיש של משבר במצר טאיוואן היא תצטרך להביא בחשבון גם את קוריאה הצפונית.
אין צורך להניח שקיים תיאום סיני צפון קוריאני מלא כדי להבין את הבעיה. מספיק שמשבר בטאיוואן יתרחש בזמן של מתיחות גבוהה בחצי האי הקוריאני כדי שוושינגטון תצטרך לחלק תשומת לב, מערכות הגנה אווירית, מודיעין וכוחות בין שתי זירות.
גם אפשרות כזאת נכנסת לחישוב הסיני כאשר בייג׳ינג מעריכה את היכולת האמריקאית להפעיל כוח באזור לאורך זמן.
השינוי החשוב ביותר הוא פסיכולוגי
יכול להיות שסין תגיע לעולם לא תגיע למסקנה שהיא חזקה יותר מארצות הברית. אבל באותה מידה, ייתכן שהיא כלל אינה צריכה להגיע למסקנה כזאת. אם בבייג׳ינג יתחילו להאמין שאין צורך להביס את ארצות הברית, אלא רק להפוך את ההתערבות שלה למסוכנת, יקרה ולא ודאית מספיק, הדבר יכול להשפיע על מידת הסיכון שההנהגה הסינית מוכנה לקחת.
אפשר לראות את זה כתהליך הדרגתי. עוד תרגיל צבאי סביב האי, עוד פעילות של משמר החופים, עוד חדירה של מטוסים וכלי שיט, עוד הגבלה זמנית על נתיבי שיט, ובהמשך אולי ניסיון לבדוק כיצד מגיבים טאיוואן וארצות הברית למצור מוגבל או לפעולות אכיפה נרחבות יותר. כל צעד כזה הוא גם חלק מבדיקה מתמשכת של גבולות המערכת: כמה רחוק אפשר ללכת, באיזה שלב ארצות הברית מגיבה, איזה מחיר היא מוכנה לשלם, ומה ניתן ללמוד מהתגובה או מההיסוס לתגובה, לקראת הפעם הבאה, שכן במשחק של הרתעה, לפעמים ההיסוס שווה כמעט כמו נושאת מטוסים שלמה.
וזו הסכנה. לא בהכרח בשינוי גדול במאזן הכוחות, אלא בשינוי באופן שבו ההנהגה הסינית מעריכה את הקשר בין העוצמה הצבאית האמריקאית לבין הנכונות (אולי יותר מהיכולת) של ארצות הברית להשתמש בה כדי להשיג תוצאה פוליטית.
כמובן שאם ההערכה הזאת משתנה, גם ההתנהגות הסינית משתנה, הרבה לפני שסין משוכנעת שהיא מסוגלת לנצח את ארצות הברית במלחמה.
דברים שקראתי שקשורים לנושא הזה:
ניצן דוד פוקס, מבחר מאמרים שקשורים לטאיוואן ולגיאופוליטיקה
Robert A. Pape, How The Iran War Changed Beijing’s Assessment of American Power, 2026.
Donald Trump, interview with Bret Baier, Fox News, Beijing, May 15, 2026.
Reuters, reporting on the Trump Xi summit and U.S. arms sales to Taiwan, May and September 2026.
Taiwan Ministry of National Defense, 2025 National Defense Report, Military Strategy section.
David Sacks, Brookings Institution, Paint It Black: An Asymmetric Approach to China’s Gray Zone Coercion of Taiwan, 2026.
Zuo Xiying, The U.S. Deterrence Strategy and the Russia Ukraine Conflict, Renmin University of China.
Interpret: China, CSIS, Can the U.S. Deter China? Lessons from Putin’s Invasion of Ukraine.
Center for Strategic and International Studies, analyses of Taiwan coercion, blockade scenarios and regional deterrence.