טוב, אז אתם בטח מכירים את השאלה מתשבצים: "בהמה, שלוש אותיות". יאק.
בטיול ברמה הטיבטית נפגוש את חיית הבית המזוהה ביותר עם טיבט כמעט בכל מקום: עדרים פזורים על המדרונות, יאקים רועים ליד כפרים ומחנות רועים, ובאזורים הגבוהים הם חלק קבוע ובלתי נפרד מהנוף.
היאק הוא מרכיב מרכזי בחיי האדם ברמה הטיבטית. הוא מספק חלב, חמאה, בשר, שיער, עור, חומר בעירה, כוח עבודה ויכולת לשאת משאות. הוא מותאם היטב לגובה, לקור ולמרעה הדל של חלקים נרחבים מהרמה. הקשר בין האדם ליאק הוא חלק מהותי מההיסטוריה של ההתיישבות בטיבט ומהדרך שבה בני אדם למדו לחיות דרך קבע בגבהים של ארבעה וחמישה קילומטרים. במקומות רבים בעולם בעלי חיים מבויתים משמשים בעיקר למטרה אחת או שתיים – פרות לחלב, כבשים לבשר ולצמר, סוסים לתחבורה. במקרה של היאק, כמעט כל היבט בחיי הרועה קשור אליו. זו הסיבה שהוא חשוב הרבה מעבר להיותו בעל חיים מקומי.
החיים בגובה
חלק גדול מהרמה הטיבטית נמצא מעל 4,000 מטר. האוויר דל בחמצן, החורף ארוך, עונת הצמיחה קצרה, ובאזורים רבים כמעט אין עצים. הצמחייה דלה יחסית ומשתנה מאוד בין האזורים הלחים במזרח הרמה לבין האזורים הצחיחים של צפון ומערב טיבט. אדם שחי כאן חייב להתמודד עם צרכים בסיסיים: מזון, חומר בעירה, ביגוד, תחבורה ובעל חיים שיכול לנצל את המרעה המקומי. היאק מתאים למערכת זו היטב.
בחלקים הגבוהים ביותר כמעט אין אפשרות לחקלאות. גם במקומות שבהם אפשר לגדל שעורה, עונת הגידול קצרה והתפוקה מוגבלת. לכן גידול בעלי חיים היה מאז ומתמיד מרכיב מרכזי בכלכלה. המרעה הטבעי מכסה שטחים עצומים, אך הוא משאב שניתן לנצלו רק באמצעות בעלי חיים. היאק, כבשים ועיזים הופכים עשב וצמחייה שאינם ראויים למאכל אדם למוצרים שימושיים. זהו הבסיס של כלכלת המרעה.
נוכחות אנושית מוקדמת
נוכחות אנושית ברמה הטיבטית עתיקה מאוד. באתר Nwya Devu, בגובה של כ־4,600 מטר, נמצאו עדויות לבני אדם שחיו באזור לפני כ־30 עד 40 אלף שנה. ככל הנראה מדובר בקבוצות ציידים שנעו בתוך הרמה ולא באוכלוסייה חקלאית קבועה. קבוצות קדומות עוד יותר חיו בשולי הרמה. בלסת ממערת Baishiya בצפון־מזרח הרמה זוהו שרידים של אדם דניסובי שחי באזור לפני לפחות 160 אלף שנה.
הדניסובים קשורים גם להתאמה הגנטית של הטיבטים לגובה. גרסה מסוימת של הגן EPAS1, הנפוצה מאוד באוכלוסייה הטיבטית, מסייעת בהתמודדות יעילה עם מחסור בחמצן. מחקרים גנטיים מצביעים על מקור דניסובי או על אוכלוסייה קרובה. ההתאמה האנושית לגובה קדמה בהרבה לחקלאות ולביות היאק.
המעבר המשמעותי הוא מביקור זמני ברמה לחיים קבועים בה. צייד יכול להגיע לאזור גבוה לתקופה קצרה ולחזור לעמק. משפחה שחיה כל השנה מעל 4,000 מטר זקוקה למערכת כלכלית יציבה: מזון לחורף, בעלי חיים שעמידים לקור ושיטות לשימור מזון לאורך חודשים. כאן נוצר החיבור בין חקלאות, מרעה והיאק.
התיישבות קבועה וביות
התיישבות קבועה בגבהים הגבוהים התרחבה בתקופה מאוחרת יותר. לפני כ־4,000 עד 3,500 שנה כבר התקיימו ברמה מערכות ששילבו חקלאות ומרעה. שעורה וחיטה שהתאימו לאקלים הקר מילאו תפקיד חשוב, ולצידן גודלו בעלי חיים שסיפקו חלב, בשר וחומרי גלם. היאק הפך בתקופה זו לחלק מרכזי בכלכלת האזורים הגבוהים. באתרים ארכיאולוגיים באזור להסה נמצאו שרידי יאק מבוית בני כ־3,600 עד 3,750 שנה. מחקרים גנטיים מציעים שתהליך הביות החל מוקדם יותר, אולי לפני כ־7,000 שנה.
התהליך היה ממושך: יאק בר נכנס בהדרגה למערכת האנושית עד שנעשה חלק קבוע ממשק המרעה. כבשים ועיזים היו חשובות גם הן, במיוחד באזורים שבהם ניתן היה להחזיק עדרים גדולים של בעלי חיים קטנים. ייחודו של היאק נבע מיכולתו לפעול בגבהים שבהם בעלי חיים אחרים פחות יעילים, ולכן הוא התאים במיוחד לחלקים הגבוהים ביותר של הרמה.
מחקרים גנטיים מודרניים מצביעים על כך שתהליך הביות של היאק החל כבר לפני כ־7,300 שנה. עם זאת, העדויות הארכיאולוגיות והגנטיות הישירות הראשונות ליאק מבוית מגיעות מאוחר יותר. באתר Bangga שבדרום הרמה הטיבטית, בגובה של כ־3,750 מטר, נמצאו שרידים בני כ־2,500 שנה של יאק מבוית לצד בקר טאוריני והכלאות ביניהם.
הממצאים מלמדים שהביות לא היה אירוע חד־פעמי. הוא התפתח בהדרגה וכלל כבר בשלבים מוקדמים הכלאות עם בקר שהובא מאזורים נמוכים יותר. השילוב בין יאק לבקר אפשר לרועים ליהנות מעמידות לגובה מצד אחד ומתפוקה גבוהה יותר של חלב ובשר מצד שני. תהליך זה תרם ליכולת של קהילות אנושיות להשתקע באופן קבוע בגבהים הגבוהים של הרמה.
התאמה פיזיולוגית של היאק
יאק אינו בקר רגיל עם פרווה ארוכה. מבנה גופו מותאם לגובה ולקור. מערכת הנשימה שלו יעילה בתנאי לחץ חמצן נמוך, והריאות וכלי הדם מותאמים לעבודה בגובה. גם חילוף החומרים שלו מותאם לתנאים שבהם המזון מוגבל במשך חלק ניכר מהשנה.
הפרווה מורכבת משכבה חיצונית ארוכה ומשכבה פנימית צפופה, המספקת בידוד מעולה. היאק מסוגל לנצל צמחייה דלה ולרעות באזורים שבהם בקר רגיל מתקשה לשמור על משקל ועל תפקוד. הוא יכול לגרד שלג דק ולהגיע לצמחייה שמתחתיו, ללכת מרחקים גדולים בין אזורי מרעה ומים, ורגליו מותאמות לשטח הררי ורך. בעונות קשות הוא מסוגל להפחית את קצב הפעילות ואת צריכת האנרגיה.
כך, במקום לדרוש מהסביבה תנאים נוחים, היאק מצליח לפעול בתנאים הקיימים – וזו הסיבה שהפך לבעל החיים המרכזי בחלקים הגבוהים של הרמה.
שטח המרעה הנדרש
אין נתון אחיד לכל הרמה הטיבטית, שמשתנה מאוד ממזרח למערב. איכות המרעה תלויה בגובה, בכמות המשקעים, בסוג הצמחייה ובעונה. במרעה קיץ טוב אפשר להגיע לכ־10 דונם ליאק בתקופת הצמיחה. בחישוב שנתי, במרעה טוב יחסית, נדרשים לעיתים כ־25 דונם ליאק. באחו אלפיני פחות עשיר המספר יכול להגיע לכ־50 דונם. באזורים צחיחים מאוד בצפון הרמה ובצ'אנגטאנג אפשר להגיע גם לסדר גודל של 250 דונם לבעל חיים, אך שם כמעט אין רעייה.
הפערים האלה מסבירים מדוע משפחת רועים משתמשת בשטח עצום גם כאשר מספר בעלי החיים אינו גדול. המרעה הטיבטי הוא אקסטנסיבי: בעלי החיים מפוזרים על שטחים נרחבים והתפוקה מכל דונם נמוכה. העונתיות משנה את התמונה באופן דרמטי – בקיץ יש צמיחה מהירה יחסית, ובחורף היא כמעט נעצרת. לכן חישוב כלכלי נכון מחייב התחשבות בכמות מרעה הקיץ, מרעה החורף, מקורות המים ויכולת ההעברה של העדר בין השטחים.
יאק מול פרה
יאק בוגר הוא בעל חיים גדול, ובמערכות חישוב עומס רעייה הוא נחשב לעיתים שווה ערך לכמה כבשים או לבקר מקומי. היתרון הכלכלי שלו טמון ביכולתו לנצל מרעה שפרה רגילה מתקשה להשתמש בו.
פרה רגילה מניבה תפוקה גבוהה בתנאי מזון טובים, טמפרטורה מתאימה ותנאי גידול נוחים. חלקים גדולים מהרמה אינם מספקים תנאים אלה. ההשוואה הנכונה אינה בין יאק לפרה ברפת בישראל או באירופה, אלא בין יאק לבין פרה שצריכה לחיות בגובה של 4,500 מטר, לאכול עשב טבעי רוב השנה ולהתמודד עם חורף קר מאוד. בתנאים אלה יתרונו של היאק ברור.
תפוקת חלב
נקבת יאק מסורתית נותנת כמות חלב קטנה יחסית – בדרך כלל ליטר עד שני ליטרים ביום, ולעיתים מעט יותר בשיא העונה. עונת החליבה נמשכת כמה חודשים ומתמקדת בקיץ ובתחילת הסתיו, כשהמרעה במיטבו. ברעייה מסורתית חלק מהחלב נשאר לעגל, שאינו מופרד מהאם כברפת מודרנית.
חלב יאק עשיר יותר מחלב פרה: תכולת השומן נעה בין 5.5 ל־8 אחוזים, ושיעורי החלבון והחומר היבש גבוהים יחסית. לכן הוא מתאים במיוחד לייצור חמאה וגבינות. הנתון החשוב אינו מספר הליטרים בלבד, אלא כמות השומן והחלבון שניתן להפיק מהם. משק יאק אינו מבוסס על תנובה גבוהה לכל נקבה, אלא על היכולת להפיק מוצרים משטחי מרעה שבהם האפשרויות החקלאיות מוגבלות.
כלכלת המרעה ותנועת העדרים
כלכלת היאק מבוססת על שטח גדול ותפוקה נמוכה יחסית מכל בעל חיים ומכל דונם. אותו בעל חיים מספק במקביל חלב, בשר, שיער, עור, כוח עבודה וזבל לבעירה. במשקים מסורתיים מוחזקים בדרך כלל גם כבשים, ולעיתים עיזים וסוסים. גודל העדר משתנה: משפחה עשויה להחזיק כמה עשרות יאקים, ואילו משפחות בעלות שטחים גדולים מחזיקות עדרים גדולים בהרבה.
העדר מורכב מנקבות בוגרות, זכרים, עגלים ובעלי חיים צעירים, ולכל קבוצה תפקיד. הנקבות חשובות לחלב ולרבייה; חלק מהזכרים משמשים לרבייה, לעבודה או לבשר; הצעירים מבטיחים את המשכיות העדר. הרועה אינו יכול למכור או לשחוט את כל בעלי החיים באותה שנה, ועליו לשמור על מבנה נכון של העדר. העדר עצמו משמש כהון: מאגר מזון, בעלי חיים למכירה ומקור קבוע למוצרי חלב. בשנים קשות מוכרים חלק מהעדר, ובשנים טובות מגדילים אותו. בעבר היה גודל העדר גם מדד לעושר.
העדרים אינם נשארים במקום אחד כל השנה. בקיץ משתמשים במרעה גבוה ועשיר יחסית, באביב ובסתיו בשטחי ביניים, ובחורף באזורים מוגנים יותר, לעיתים נמוכים או קרובים ליישוב. התנועה מאפשרת לשטחים לנוח ומקנה לבעלי החיים תנאי מזון מתאימים. בקיץ הם עולים במשקל והנקבות נותנות יותר חלב; בחורף המטרה העיקרית היא לשרוד בלי אובדן משקל ניכר. כיום נפוץ יותר שימוש בחציר, שעורה ומזון משלים, המסייע להפחית תמותה בחורף.
שימושים מגוונים
אנרגיה – באזורים רבים כמעט אין עצים, וזבל יאק הוא מקור אנרגיה חיוני. הרועים אוספים אותו, מייבשים אותו ומאחסנים ליד הבית או האוהל לבישול ולחימום. היאק אוכל את הצמחייה המקומית ומייצר גם חומר בעירה – ערך ישיר בסביבה דלת עצים. ערימות מסודרות נראות כמעט בכל מקום, ובחורף החומר הופך למשאב קריטי.
חלב, חמאה וגבינות – חלק קטן מהחלב נצרך טרי או מותסס; רובו הופך לחמאה וחלקו לגבינות. החמאה היא מרכיב מרכזי בתה החמאה הטיבטי, בבישול ובמאכלים. גבינות קשות מאפשרות לשמר את ערכו התזונתי של החלב לאורך זמן – יכולת חיונית באזור שבו עונת הייצור קצרה. חלב הקיץ והסתיו מעובד למוצרים שניתן לאחסן ולהעביר חלק מהעודף אל החורף. חמאה וגבינות שימשו גם למסחר. במנזרים משמשת חמאת יאק למנורות ולפסלי חמאה באירועים דתיים.
בשר – בשר יאק הוא חלק חשוב מהתזונה. הוא נאכל טרי, מיובש ולעיתים מעושן. האקלים הקר והיבש מתאים לייבוש, והשחיטה נעשתה באופן מסורתי בעיקר בעונות קרות. בשנים האחרונות הפך בשר יאק למוצר מסחרי נפוץ בסין – בשר מיובש, נקניקים ומוצרים ארוזים המשווקים מחוץ לרמה, לעיתים עם מיתוג של מזון מאזורים גבוהים ונקיים.
שיער ואוהלים – משיער היאק מכינים חבלים, שמיכות ובדים. האוהל השחור המסורתי של רועי הרמה עשוי משיער יאק ארוג. הוא עמיד לרוחות ומתאים לפירוק ולהעברה. כמו באריג הבדווי, הסיבים מתנפחים בלחות והאריג נעשה צפוף יותר. האוהל מאפשר חיים נוודיים בין אזורי מרעה.
תחבורה – במשך מאות שנים שימש היאק כבהמת משא. הוא נשא מזון, מלח, צמר, ציוד וסחורות בין כפרים, מנזרים ושווקים. שיירות יאק היו חלק ממערכות המסחר שחיברו את טיבט עם נפאל, לדאק, בהוטן ואזורים נוספים. המסחר במלח מאגמים ברמה הוא דוגמה בולטת. עם התפתחות הכבישים פחת השימוש, אך באזורים מרוחקים הוא עדיין נפוץ.
מעבר לשימושים הכלכליים, היאק שזור עמוק בתרבות ובדת הטיבטית. חמאת יאק משמשת לא רק למאכל ולתה, אלא גם להדלקת מנורות במנזרים וליצירת פסלי חמאה מורכבים בטקסים דתיים. האוהל השחור העשוי משיער יאק הוא סמל של חיי הנוודים, והעדר כולו נתפס לעיתים כביטוי לעושר ולברכה.
במסורות מקומיות מופיע היאק בסיפורים, בפתגמים ובשמות מקומות. חלוקת העבודה במשפחת הרועים – מי חולב, מי מעבד חמאה, מי מוביל את העדר בין מרעה קיץ לחורף – היא חלק ממערכת חברתית ותרבותית רחבה יותר. אובדן של עדרים או של דפוסי רעייה מסורתיים אינו רק שינוי כלכלי, אלא גם שחיקה של ידע ושל זהות תרבותית שהתפתחו לאורך מאות שנים.
הכלאות ואוכלוסיות בר
באזורים נמוכים יותר נפוצות הכלאות בין יאק לבקר. הזכר נקרא dzo והנקבה dzomo. הנקבות מפיקות לרוב יותר חלב מנקבות יאק טהורות והן פוריות, בעוד הזכרים בדור הראשון עקרים בדרך כלל. ההכלאות מתאימות לאזורי ביניים: בגבהים גבוהים מאוד עדיף יאק טהור, ובאזורים נמוכים יותר – בקר או הכלאות.
יאק הבר גדול משמעותית מהמבוית. זכרים גדולים עשויים להגיע למשקל של קרוב לטונה, עם קרניים גדולות ומבנה מסיבי. רוב האוכלוסיות שנותרו נמצאות בצפון הרמה, בעיקר בצ'אנגטאנג ובאזורים נידחים של צ'ינגהאי ומערב טיבט. יאק הבר נמנע בדרך כלל מקרבה לבני אדם. מחקרים גנטיים מראים שהכלאות בין בר למבוית התקיימו לאורך הזמן, וגם השפעות של בקר קיימות באוכלוסיות מבויתות. שמירת אוכלוסיית הבר חשובה הן אקולוגית והן גנטית.
יאק הבר (Bos mutus) מסווג כיום כמין פגיע (Vulnerable) ברשימת IUCN. הערכות עדכניות מדברות על אוכלוסייה של 10,000 עד 20,000 פרטים בוגרים, וחלק מהסקרים מצביעים על אפשרות של כ־30,000 פרטים בסך הכל. רוב האוכלוסיות נמצאות בצפון הרמה הטיבטית, בצ’אנגטאנג ובאזורים מרוחקים של צ’ינגהאי ומערב טיבט.
האיומים העיקריים כיום אינם רק ציד (שפחת משמעותית בזכות שמורות ואכיפה), אלא בעיקר הכלאה עם יאק מבוית, תחרות על מרעה עם עדרים ביתיים, אובדן בית גידול עקב גידור והתיישבות, ושינויי אקלים. תת־מין נדיר במיוחד, המכונה לעיתים “יאק בר זהוב”, מונה כיום כ־300 פרטים בלבד. שמירת האוכלוסיות הטהורות חשובה לא רק מסיבות אקולוגיות, אלא גם כמאגר גנטי לעתיד של היאק המבוית.
המצב כיום
שינויי האקלים משפיעים באופן ישיר על משק היאק. באזורים רבים של הרמה וההימלאיה נרשמה עלייה בטמפרטורות הממוצעות, ירידה בכמות השלג והגשם הצפויים, והארכת תקופות יובש. הצמחייה האלפינית משתנה: מינים מקומיים מוחלפים בשיחים ובעשבים פחות מזינים.
יאקים, שהתפתחו בתנאי קור קיצוני, סובלים מעקה תרמית גוברת. איכות המרעה יורדת, מקורות מים נעשים פחות יציבים, ותקופת הצמיחה משתנה. באזורים כמו לדאק ונפאל כבר נרשמה ירידה משמעותית באוכלוסיות יאק מבוית, ורועים רבים מדווחים על קושי גובר לשמור על משקל העדר בחורף. שינויים אלה פוגעים גם ביאק הבר, שמאבד שטחי מחיה ונכנס לחפיפה גוברת עם עדרים ביתיים – מצב שמגביר את הסיכון להכלאות ולמחלות.
בעולם חיים כיום כ־17 מיליון יאקים מבויתים, לפי הערכות שונות, והרוב הגדול בסין – בעיקר בטיבט, צ'ינגהאי, סצ'ואן וגאנסו. אוכלוסיות נוספות קיימות במונגוליה, נפאל, הודו, בהוטן, פקיסטן, אפגניסטן ומדינות נוספות במרכז אסיה. רובם עדיין מוחזקים במערכות מרעה ולא במשקים אינטנסיביים.
כלכלת היאק משתנה. בעבר שימשו רוב המוצרים את משק הבית או נמכרו בשווקים מקומיים; כיום בשר, חלב, יוגורט, אבקת חלב ומוצרים נוספים נמכרים ברחבי סין. קיימים פרויקטים לשיפור גנטי, העלאת תנובות, שימוש במספוא משלים ושיפור טיפול וטרינרי. כבישים וקירור מאפשרים שיווק מהיר יותר של מוצרים טריים. במקביל קיימות בעיות של רעיית יתר, מגבלות רעייה וגידור ששינו דפוסי תנועה מסורתיים, ושינויי אקלים המשפיעים על עונת הצמיחה, המים והצמחייה. משק היאק של היום משלב שיטות מסורתיות עם שווקים מודרניים, מדיניות ממשלתית ותעשיית מזון.
כלכלת היאק של היום מתעצבת גם תחת מדיניות ממשלתית. בסין מקודמים תהליכים של יישוב נוודים, גידור שטחי מרעה והגבלת גודל עדרים. מדיניות זו נועדה להפחית רעיית יתר ולשפר את השיווק, אך היא מגבילה את הגמישות המסורתית של הרועים. במקביל, השוק הסיני למוצרי יאק – בשר, חלב, יוגורט ואבקות – גדל במהירות, ונוצרו מותגים בעלי תו איכות גיאוגרפי.
המעבר ממשק מבוסס־עדר גדול (ששימש גם כביטוח לשנים קשות) למשק המכוון לשחיטה ושיווק מהירים משנה את מבנה ההכנסה של המשפחות. באזורים סמוכים, כמו נפאל ולדאק, נרשמים מחסור בכוח אדם צעיר, סגירת מעברי גבול מסורתיים והתכווצות של שטחי מרעה. התוצאה היא שלצד הזדמנויות כלכליות חדשות, הולך ונשחק חלק מהידע הנוודי ומהיציבות ארוכת־הטווח של משקי הרועים.
משק משפחתי והנוף
משפחה מחזיקה עדר, לא יאק בודד. רק חלק מהנקבות חולבות בכל שנה, חלק מהחיות צעירות, וחלק מהזכרים מיועדים לרבייה, לעבודה או לבשר. מספר החיות תלוי בשטח המרעה ובאיכותו. עדר של 50 יאקים עשוי לדרוש אלפי דונמים בשנה, ובמרעה צחיח אף יותר. זו אחת הסיבות לכך שהמרחב הטיבטי נראה לעיתים ריק: אפשר לנסוע קילומטרים בין מחנות, אף שכל השטח נמצא בשימוש. המרעה הוא המשאב, והיאק הופך אותו למזון ולהכנסה.
כאשר נראה עדר יאק בדרך, אפשר ללמוד ממנו על המקום: על הגובה, על סוג המרעה ועל מערכת החיים שהתפתחה שם. היאק מספק מזון, חומרי גלם ואנרגיה; שימש לתחבורה ולעבודה; וקשור גם לתרבות ולדת. ההתיישבות ברמה נשענה על שילוב של התאמה אנושית לגובה, שעורה עמידה לקור, בעלי חיים, מסחר ותנועה עונתית. היאק היה אחד המרכיבים המרכזיים במערכת זו.
כדאי להסתכל לא רק על העדר עצמו, אלא גם על סביבתו: סוג הצמחייה, האם מדובר במרעה קיץ או חורף, האם יש אוהלים או בתי קבע, האם רואים כבשים לצד היאקים, והאם העדר מורכב בעיקר מנקבות וצעירים או כולל גם זכרים גדולים. הפרטים האלה מספרים על אופן פעולתו של משק המרעה.
טיפים למטייל ברמה
כאשר פוגשים עדר יאק בדרך, כדאי לזכור כמה כללים פשוטים. אין להתקרב יתר על המידה או להפריע לבעלי החיים, במיוחד בעונת ההמלטה או בחורף. עדיף להתבונן מרחוק ולהבחין בהרכב העדר (נקבות, צעירים, זכרים), בסוג הצמחייה ובסימנים של מרעה קיץ או חורף.
באזורים שבהם יש מחנות רועים, מומלץ לבקש רשות לפני צילום מקרוב או לפני כניסה לאוהל. הרועים עצמם הם מקור מידע מצוין על המרעה המקומי, על תנועת העדרים ועל השינויים שחלו בשנים האחרונות. עונות האביב המאוחר והסתיו המוקדם הן לרוב נוחות יותר לתנועה ולתצפית, בעוד שהחורף מציג אתגרים לוגיסטיים משמעותיים.
בסרט המצורף (המתחיל אחרי הדקה השנייה) אפשר לראות את גידול היאק בצפון הרמה הטיבטית ואת התפתחות שוק הבשר והחלב בסין. הסרט מציג גישה חיובית מאוד לפיתוח הענף ולכן אינו מקור ניטרלי, אך הוא מספק צילומים ומידע שימושיים על גידול יאק, על האוכלוסייה המבויתת ועל יאק הבר.